"ויהי בשלח פרעה" (יג' יז')
כידוע אין "ויהי" אלא לשון צער, ומובא במדרש (שמות רבה), פרעה כששלח את בני ישראל הצטער והיה צווח ווי ששלחתי את ישראל, דכשישראל היו במצרים היה הקב"ה זקוק לי והייתי חשוב בפניו והיה משלח לי אגרת בכל שעה, ועכשיו ששלחתי אותם אבדתי הכל.
שואל ה"מגיד מדובנא" וכי לא די היה לפרעה עשר המכות שקיבל, מדוע הצטער? אדרבה צריך היה לשמוח ששלחם כבר, ואין לו יותר סבל בגללם? ותירץ, שצערו היה מחמת השפע שפסק במצרים מזמן שהלכו בני ישראל.

ואפשר לבאר באופן נוסף, דהנה כתוב במסכת סוטה (מו:) אמר רבי יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שליוה פרעה את אברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, על כל פסיעה שליוה קיבל שכר להשתעבד מאה שנה, וכידוע לבסוף נשתעבדו בנ"י רק מאתים ועשר שנה והיה חסר להם מאה ותשעים שנה שלא השתעבדו, נמצא שלא הושלם שכרו עבור ד' פסיעות שעשה, ויכול היה פרעה לתבוע את שכרו שהוקצב לו שיהיו עבדיו ארבע מאות שנה. אלא, הקדים הקב"ה רפואה למכה, אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני) על הפסוק "קומו צאו מתוך עמי" כשבא פרעה ודפק בפתחו של משה ואהרן ואמר להם קומו צאו, אמרו לו שיגיד בפיו הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה. התחיל פרעה צווח והיה קול צווחתו נשמע בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום (ירושלמי פסחים ה), הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילן אתם עבדי ה', באותה שעה היו אומרים הללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. והנה בנוסח הזה שאמר פרעה, שיחרר את בני ישראל מעבדותם, ומרצונו ויתר על שכרו שיהיו לו עבדים ארבע מאות שנה. וזה היה צערו, ווי ששלחתי אותם, מדוע אמרתי בלשון שילוח היה די אם אומר צאו מתוך עמי, עכשיו בעקיפין ויתרתי על שכרי.

והנה, באותה שעה שהיה קולו של פרעה הולך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, שלא כדרך הטבע. מסתמא היה פרעה גאה בזה, דמרומם הוא על כולם, ומיוחד הוא ואין כמותו, ומסתמא התפלאו גם כמה מבני ישראל מדוע נותן לו הקב"ה כזו גבורה שיהא קולו נשמע למרחוק בו בזמן שצריך להשפילו עד עפר. ומה התברר לבסוף? זו היתה סיבת מפלתו, דבזה שנשמע קולו בכל מצרים, כל אחד ואחד מבני ישראל אפילו הרחוקים מאד שמעו ששיחרר אותם, ויצאו כולם לחרות… כך גם אנו בחיי היום יום נתקלים – נסתרים דרכי ה' ואפילו שאין אנו מבינים בשעת מעשה את דרכיו ונידמה לנו שהם לרעה אין זה אלא מחמת קוצר ראייתנו וחוסר הבנתנו וכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (כל מה שעושה ה' לטובה עושה).
—
"לכל חיל פרעה…לא נשאר בהם עד אחד" (יד, כח)- לשון הפסוק כאן היא "לא נשאר… עד אחד". ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה (במדרש תהלים, קו), האם פרעה עצמו טבע גם הוא. שלפי ר' יהודה, פרעה טבע, ולפי ר' נחמיה, פרעה עצמו לא טבע.

ב"משך חכמה" מבואר, שמחלוקתם של ר' יהודה ור' נחמיה תלויה במחלוקתם הכללית במקומות אחרים, האם "עד בכלל", או "לא עד בכלל" (כלומר האם כשהתורה כותבת "עד" דבר מסוים, הכוונה היא כולל אותו הדבר, או מלבד אותו הדבר). שיטת ר' נחמיה בדרך כלל היא, ש"עד ולא עד בכלל", ולכן גם כאן, בפרשת בשלח, כשנאמר "לא נשאר עד אחד", יש לפרש "עד ולא עד בכלל", דהיינו, שאחד נשאר, ו"אחד" זה הוא פרעה; ואילו ר' יהודה סובר בדרך כלל ש"עד ועד בכלל", וממילא, "עד אחד" פירושו שלא נשאר אפילו אחד, כך שפרעה מת אף הוא.

ולכאורה קשה לר' נחמיה מהפסוק בספר תהלים (קו, יא): "ויכסו מים צריהם, אחד מהם לא נותר", שמלשון זו משמע שאיש מהמצרים לא שרד. מרן שר התורה, הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א מיישב, בספרו "טעמא דקרא" (עמ' מו), שבשלב הראשון, אף פרעה טבע, אלא שלאחר מכן החייהו הקב"ה כדי שיספר ניסיו. ומדייק כך מלשון הפרקי דרבי אליעזר, שם נאמר שהחייהו הקב"ה מבין המתים. וכן מלשון "מדרש ויושע". וכמו שכתב הבעל הטורים המביא מפרקי דרבי אליעזר פ' מ"ג, שפרעה ניצל והלך ומלך על נינוה, ומכוח זה האמינו בה' כשבא יונה להזהירם, כמתואר בספר יונה,

ויש מתרצים בשם הגאון מוילנא: שיש הבדל בין "צר" לבין "אויב". צר, הוא מי שרודף מתוך שנאה ללא סיבה, ואילו אויב הוא אדם שרודף מתוך סיבה מוגדרת. את פרעה, אין להגדיר כ"צר", אלא כ"אויב", שהרי שעבודו את בני ישראל ורדיפתו אחריהם נבעו מרצונו להפכם לעבדים (וכן מתוך פחד כמבואר בתחילת ספר שמות). ממילא מיושבת הקושיה, שהרי לשון הפסוק היא "ויכסו מים צריהם, אחד מהם לא נותר", דהיינו, ההתייחסות היא ל"צר" ולא ל"אויב".

שבת שלום ומבורך!